למה דרבנן הוסיפו מנהגים על חגים מהתורה?

כדי להבין את התמונה המלאה, צריך לזכור שהתורה מציגה מערכת מצוות כללית, אך היא אינה תמיד מפרטת כיצד לקיים את החגים הלכה למעשה. חז"ל – חכמי הדורות שלאחר חתימת המקרא – ראו צורך לעצב את חוויית החג באופן שידבר אל הציבור, יתאים לתקופה, וישמר את ערכיו הרוחניים של עם ישראל גם במצבים משתנים.

התורה כבסיס – והחכמים כמתרגמים

חז"ל לא ראו את עצמם כממציאים דת חדשה, אלא כמי שמפרשים ומרחיבים את התורה בהתאם למציאות. בתקופות של משבר – כמו חורבן בית המקדש הראשון והשני – היה צורך ביצירת תחליפים רוחניים וטקסיים למצוות שהיו כרוכות בקיום המקדש.

כך, לוח השנה העברי עבר אבולוציה הדרגתית: מהמועדים המקראיים הפשוטים – אל חגים עמוסי תוכן, מדרש, שירה וטקסים. התהליך הזה אפשר לחגים לשרוד ולשגשג גם בגלות, תחת שלטון זר, ולחבר בין יהודים ברחבי העולם סביב מועדים משותפים.

חג החגים: פסח כדוגמה מובהקת

חג הפסח מדגים היטב את השינוי. בעוד שהתורה מדברת על אכילת מצה והימנעות מחמץ, אין בה אזכור לליל הסדר כפי שהוא מוכר לנו כיום. ההגדה, ארבע כוסות היין, שאלות הילדים, "מה נשתנה", וסיפורי יציאת מצרים – כולם תולדה של עיצוב רבני מחוכם שמטרתו לחנך, לעורר עניין ולשמר את הזיכרון הלאומי.

המעבר מהקרבת קורבן בבית המקדש לסיפור ההגדה סביב שולחן ביתי – הוא בדיוק המקום שבו חז"ל נטלו את המסורת והנגישו אותה למציאות החדשה.

ומה עם סוכות, הושענא רבה ושמחת תורה?

גם חג הסוכות התפתח עם השנים. התורה מצווה על ישיבה בסוכה ונטילת ארבעת המינים, אך ההקפות עם הלולב (הושענות), סדר הברכות, וחגיגת "שמחת תורה" – לא מופיעים בפסוקים. למעשה, שמחת תורה נוצרה כשנקבע סדר קריאת התורה השנתי, והפכה עם הזמן ליום שיא של שמחה, ריקודים והבעת אהבה לתורה – במיוחד בגולה, שם החיבור לספר וללימוד היה לעיתים התחנה האחרונה של זהות יהודית.

לוח השנה כזיכרון חי

זכרו: לוח השנה העברי אינו רק לוח חגים – אלא מסע בזמן. הוא טומן בחובו זיכרונות, תקוות, תובנות ורגשות של דורות רבים. כל דור השאיר בו חותם. כל חכם הוסיף נדבך. כך נבנה לוח חי ודינמי, שלא רק שומר על העבר – אלא גם מעניק משמעות להווה.

בסופו של דבר, כשאנחנו מקיימים את המנהגים "שלא כתובים בתורה", אנחנו ממשיכים מסורת של דיאלוג: בין העבר להווה, בין האדם לאלוהיו, ובין הקהילה לסיפור חייה.